היום שאחרי עם ללי דרעי | היידה, פרק 38

לפני שנכתוב על, נתחיל באתגר: אנחנו מאתגרים אתכם להאזין לפרק הזה בלי להתאהב בללי דרעי. נסו בעצמכם, ותראו שאין לכם סיכוי. ללי דרעי מכירה את עולמות הפוליטיקה והתקשורת מקרוב, מבפנים. עד לשבעה באוקטובר היא הייתה חלק פעיל במקהלה הקולנית. אחרי השביעי באוקטובר היא הפכה לבנאדם אחר לגמרי. היא, בניגוד לאנשים החשובים, לוקחת אחריות מלאה. היא, בניגוד לאחרים, מדברת אחרת: פחות אגרסיביות, יותר רכות, ומעל הכול יותר אהבה ואחדות. במהלך המלחמה מצאה את עצמה ללי כחלק ממשפחת השכול, אחרי שאיבדה את בנה האהוב סעדיה ז"ל בלחימה בעזה, ו הכאב הפרטי שלה השתלב בכאב הלאומי ובאישיות שלה. בשיחה חשופה ומצמררת היא משתפת במחשבות, בכאב ובמטרות שלה בכל הנוגע לשיח הציבורי, בחיים שלנו כאן ואיך זה בא לידי ביטוי בעשייה שלה בשטח בזמן המלחמה. היא מספרת על האובדן הקשה מנשוא ועל ההבנה שהכאב האישי שלה אינו נפרד מהכאב של עם שלם. היא מספרת על המפגש עם החברה הישראלית ברגעי המשבר, על האור שהיא מבקשת להפיץ, וגם על מציאות יומיומית של כאב שאינו מרפה. מתוך הכאב הזה היא מקדמת סדר יום ציבורי חדש ובראשו חוק גיוס שוויוני לכולם. ללי מתייחסת גם לחטופים, לשאלת ההתיישבות בעזה ולמשמעות האחדות הלאומית. פעם, כשניסתה להתמודד בפריימריז בליכוד, נכתב עליה שהיא "האופציה המזרחית": דוסית מסורתית, בת למשפחה קומוניסטית טוניסאית, ילידת צרפת. והיום... היום היא מבקשת משהו עגול הרבה יותר. היא מבקשת שיהיה לנו טוב.

There are no comments yet.

Please log in to write the first comment.