Show notes
נורית זרחי שמה בפיהם של הדגים מילים. הרבה מילים בשיר שליקטנו ממנו שורות להגיגים ורעיונות, כמו בצלילה לתוך אקווריום צבעוני.אבל בסוף, כמו כל שיר טוב, הוא החזיר אותנו לעולמנו שלנו. השיר מובא כאן וכדאי לקרוא לפני, במקביל (גם אחרי :)) להאזנה.מתוך: התקרה עפה, בהוצאת הליקוןלחיות זה לא מה שחשבת, קדימה,אלא בעיגול.איפה אנחנו? שוב במקום שהיינואחרי דרך, בדרך למקום אחר.אם חשבת שלחיות בתוך מראה פירושו לראות,טעית. פה, בתוך השתקפות השמים,קשה לדעת אם צבעם ורדרד או תכול,ומה מסתתר מאחורי מה.תחשבי, טלאי על גבי טלאי, זה המושג שיש לנו על נפח.האם העורבים על העצים או העצים על העורבים?את יודעת, להבין, זה חורג מהנדסת המישור.אולי שושנות המים מנחשות אותנו יצורי שני צדדים,כפפות שקופות או נעלי זהב,אבל לגבינו, מה שקרוי אני,דבוק לעצמו, תמיד שט באמצע.לא לשמוע את עצמך, זה פרושו של להיות ללא קול,אבל שלא כמוך גם איננו מתאמצים.בבקרים כשהאור נופל לתוך המיםגם הוא כמונו ללא גוף,הברכה מתלקחת כמו התאהבות רגעהמים סומרים אבל עוד רגע ומגיע הצל.ככה זה, מוצדק לחיות עם לב קר:אפילו איננו יודעים אם אנחנו חשים צער.כשהגשם מכה בנו אנחנו זכוכית אילמת.כמו מול כל מה שנוגע החושך או הרוח.אבל להיות חבוי זה לא אומר שיש לך סוד.ואם מעליך יש כובד זה לא אומר שהגעת לעומק.את שואלת איך אנחנו מסתדרים?לא הכל צריכים אויר באותה מידה.אין לנו טענות, ובכל זאת, המקום שאיננו בוכל כך רחב מן המקום שבו אנחנו,ולצאת מכאן, מה שאמור להיות הגיונילגבינו זה הטרוף המוחלט,זהו אבדון.(מתוך: ספרה "התקרה עפה", הוצאת "הליקון")