איך כותבים על מצב אנושי וחברתי ולא על מקרה פרטי, האם אפשר באמת לאהוב את העבודה שלנו, האם זה בכלל אפשרי בעידן שלנו – אהבה? בפרק 40 ראיינו את הסופרת והמשוררת תהילה חכימי. דיברנו איתה על נשים ממתכת. על המשמעות של העבודה בחיינו, על הקדשת חיים שלמים לעבודה שמתרברת כהשלכת החיים לריק.על האופן שבו אנו הישראלים מדמיינים את אמריקה, מפנטזים עליה, תופסים עצמנו כקשורים לתרבות שלה. על מעין אחווה אמריקאית-ישראלית בכל הנוגע למקומם המרכזי של כלי-נשק בתרבות. על מקומות עבודה ישראלים כמושפעים מהתנהלות שאופיינית לצבא, על האופן בו כללי התפקוד בעבודה חודרים גם למערכות היחסים הפרטיות, לבית, ובסופו של דבר מחליפים את האינטימיות. על כתיבה נשית ככזו שנוטה לעסוק בתנאים הפיזיים – בעבודה, במה שדרוש לקיום הבסיסי. על האופן שבו העבודה, בעידן הזה, תובעת מאיתנו לכלות במסגרתה את כל מאגרי הזמן, האנרגיה והליבידו שלנו. על האופן שבו אנו הופכים, במסגרת כל זה, לרכיב קטן במכונה. תודה רבה לתהילה חכימי על השתתפותה בפרק. תודה רבה לפרופ׳ חביבה ישי ולפרופ׳ חיים וייס (המחלקה לספרות עברית) ולפרופ׳ יגאל שוורץ (מכון הקשרים), על תמיכתם הרבה בהסכת. תודה רבה למנהל רדיו BGU ד״ר בוזי רביב על הליווי המסור. תודה רבה לגלי סיטון שייסדה את ההסכת והגישה וערכה את עשרים ושלושת הפרקים הראשונים שלו. תודה לזיו גרינברג על הלחנת הפתיח המוזיקלי וביצועו. תודה לארטיום פינדיורין על הקריינות המשובחת. תחקיר והנחיה: מעין ראפא וד״ר תמר סתר.טכנאית אולפן ועריכה: ד״ר תמר סתר.

Ask this episode

“What did the council decide on item 42?” — answered with the speaker and the moment.

Transcript

Related