שיחה שלישית ואחרונה (לעת עתה) עם יוצר עברי שחי באיטליה. בועז יזרעאלי פרסם עד היום שישה ספרי פרוזה ואנחנו צוללים יחדיו אל עומקי המשמעויות של רעיון ״העברית העולמית״. לקראת סופה של השיחה בועז מקריא את הקטע הבא מתוך הסיפור ׳דלות׳, שראה אור בקובץ ׳השכן המסוכן׳ בשנת 2008:המוות משחרר מעכבות. כשמתו הורי יכולתי סוף סוף להודות שחוץ מאשתי-לשעבר את כולם אני שונא. רק אז זה התאפשר. לא היה אכפת לי יותר. הייתי אז חוקר-פרטי שמסתפק בשתיים-שלוש עבודות בשנה, ואת שאר הזמן הקדשתי לכתיבת שירים בפינת העבודה שבסלון. שתיים-שלוש עבודות בילוש בשנה אפשרו לי חיים שקטים של עוני מדוד. תמורת השירים לא קיבלתי כסף וברור שגם לא אקבל. אבל הקדשתי להם את מירב כוחי וזמני. למרות שאין לי קוראים, אף לא אחד. יש לי מספר דמויות דמיוניות – אבל קבועות, רציניות ובעלות קריטריונים מחמירים למדי בענייני שירה – שמדי פעם אני משתדל לקרוא את שירי דרך עיניהן. הייתי מוכר אותם אם היו קונים. נניח, מאתיים שקל לשיר ארוך, שלושים שורות (שניים-שלושה שקלים לשעת עבודה, אני מעריך). גם סכום כזה הייתי מעריך. עד כדי כך אני לא מפונק. בוקר שלם הייתי יושב ושוקד על מלה אחת שלא מריחה נכון במשפט שלה. או שהשורה כולה לא נכונה, נגועה, הרהרתי בטיול אחר הצהריים בשדרות רוטשילד. כן, באותם ימים הייתי קם, רוחץ פנים בשיא הרצינות, מפעיל את הקומקום, אחר כך את המחשב, ומתיישב לכתוב. לא התעצלתי. ⁠דף הפייסבוק⁠עמוד האינסטגרם⁠ערוץ היוטיוב⁠עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנורקריין: אריה מרקומוזיקה: ⁠׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״⁠

Ask this episode

“What did the council decide on item 42?” — answered with the speaker and the moment.

Transcript

Related