בשיחה עם איילת לילטי אנחנו מדברים על ׳חיית שכחה׳, ספרה החדש, שבו היא מתארת שיטוטים מהורהרים ברחובות פריז על שאלות של זרות, קרבה והגירה. במהלך הפרק מקריאה איילת שני קטעים שניתן לקרוא פה:קטעי קריאה מחיית שכחה (הוצאת תשע נשמות, יוני 2025) א.כבר הרבה זמן אני חיה בפריז. הרבה יותר מהצפוי. אני זוכרת שחברה שהגיעה לביקור מישראל שאלה אותי עם חיוך על השפתיים: ״אז פריז היא העיר שלך עכשיו?״ השאלה שלה צלצלה לי לא טוב. לא הבנתי את עניין השייכות. איך עיר בכלל שייכת? המטרופולין הזאת שמכילה מיליוני בני אדם ומתפרשת על פני עשרות קילומטרים, היא יצור הטרוקליטי חסר צורה. היא ההוכחה שאת לא שייכת. כל יום את חולפת על פניהם, פרצופים אנונימיים שיורדים ומטפסים במעלה הרחוב, באוטובוס, במטרו. חולקת איתם נסיעה ליעדים לא ידועים, מעל לאדמה ומתחתיה. הצרפתית שלכם מהדהדת באוויר בקקופוניה של מבטאים עיקשים, עד גיחוך לפעמים ;אות לסירובכם להיפרד משפת אימכם, להיות פה אבל לקרקר למרחקים בקריאות אנושות. (עמ׳ 11-12). ב. הגעתי לפריז בעקבות חלום בהקיץ: לעשות מאסטר בספרות צרפתית או בפילוסופיה. לא הייתי בטוחה אם פילוסופיה או ספרות - התשוקה לפילוסופיה הייתה גדולה יותר. לא רק. פילוסופיה הבטיחה לי אושר, התעלות המחשבה אל הגבהים היפים ביותר, הבטחה להבנה יוצרת של הקיום. סיבת היותו. שקט פנימי, שליטה עצמית, התבוננות בטוחה ממעוף הציפור. אחיזה במרחב ובזמן. הרמוניה מהדהדת. מעין סינתזה של האני הקאנטיאני (על אף שהיום זה נשמע לי כמו הונאה עצמית). משהו בספרות הבטיח הרפתקאות גדולות יותר. הסתבכות צפויה. הליכה לאיבוד. סחף רגשות. תשוקה בלתי נשלטת. מעידה. שבילים מפותלים, עושר של חיים שרק הדמיון יכול להעלות על הכתב. גוף חי, נושם, משוטט, תר בלי משים. ניסיונות שבים וחוזרים לייצר דרמה, לשעתק חיים, ליצוק חומר למראות החולפים. התבוננות, אבל בגובה העיניים. עד היטמעות, היעלמות. בדידות עצומה אבל כזאת שמספרת את היותה, את נוכחותה, דרך דמויות הרפאים שהגתה בלבה.(עמ׳ 32) ⁠דף הפייסבוק⁠עמוד האינסטגרם⁠ערוץ היוטיוב⁠ עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנורקריין: אריה מרקומוזיקה: ⁠׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״⁠

Ask this episode

“What did the council decide on item 42?” — answered with the speaker and the moment.

Transcript

Related